<h1>ספר החינוך מצוה רמ"א</h1>
<h2>דף כג.</h2>
שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, והעניין הוא כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו [ויקרא י"ט] לא תקום. ולשון סיפרא, עד היכן כוחה של נקמה, אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר לא תקום. ועל כגון זה היקש כל העניינים. משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרה. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם. דיני המצוה קצרים, כבר זכרנו רובן לפי הנראה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וקבע בלבו לשנוא חבירו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה, כי הוא סבה לתקלה מרובה, אבל אין לוקין על זה הלאו לפי שאין בו מעשה. וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן מכיון שאיפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה. ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא אין צורך לשנותו במקום אחר.
